<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ח'</h1>
<h2>דף טז:</h2>
ויש לברר היכא דמפיק שטר מתותי ידיה ואינו מוציא שטר כתיבה ומסירה אלא שטוען מממוני עשה פלוני הלואה זו ושלוחי היה והאחר מכחיש ואומר לו פקדון הוא בידך, או שטען זה שמוציאה שטר מכירה היה לי מפלוני זה המלוה שהיה על שמו ונאבד ממני כי על דרך כתיבה ומסירה זכיתי בו או מכרו לי באגב קרקע שאין צריך כתיבה עליו, וזה טוען עליו ששקר הוא טוען, שבפקדון הוא בידו. בזה אין ספק שאם זה שמוציא שט"ח זה מתחת ידו הוא אחד מן האחין או אחד מן השותפין בדבר הידוע בשתוף וטען לאחיו או לשותפו כי שטר זה היוצא על שם אביו או על שם שותפו שלי הוא כולו ואין לכם חלק בו כי אתם שהם שותפין שלי נתתם לי אותו באגב או אבי שהיה מורישני נתנו לי כשהיה שכיב מרע, בזה ודאי פשוט הוא דינו שאם אינו מוציא ראיה בעדים שזכה בו באחד מן הקניות הידועים להקנאת שטר, שיהיה לאמצע וחולקין אותו בשוה ואין נאמן בכך. וכדתניא בגט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] אחד מן האחים ששטר חוב יוצא מתחת ידו [עליו להביא ראיה]. ולא דמי לדין של חזקת הבתים [ב"ב נ"ב ע"ב] דקתני אחד מן האחין שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו, דהתם מיירי שיוצאין על שמו הכא על שם אביו, וכמו שפירש הראב"ד ז"ל שהיה השטר חוב יוצא בשם אביו וזה טוען שאביו נתנו לו עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו, ומאי ראיה בשטר, אבל בעדים שראו שמסרו לו אביו לא סגי, דאותיות [אין] נקנות במסירה בלבד. והוא דהוי בריא, אבל אי הוי שכיב מרע אפילו בעדים סגי. ואע"ג דאמרינן הכא דכ"ע אותיות נקנות במסירה, לא סמכינן אהא. והכין פסקו רבנן קשישי וכן כתב הרב בהלכותיו. אבל אחר שאינו חולק עם אחיו בזה יש לשאול מי אמרינן שאני אחין דשמטי אהדדי אבל אחר שטען שקנאו בכתיבה ומסירה או באחד מן הקניינים אחרים, כיון שהוא בידו נאמן בטענתו, או דילמא לא שנא. וזה ודאי לכאורה היה נ"ל דלא מיבעיא אם השטר שמוציא זה על שם חברו וטען שהוא שלו באחד מן הדרכים שכתבנו או בטענת שהיה שלוחו או כתב ומסר לי ונאבד ממני ומת זה שהוא על שמו והיתומים תבעוהו על אותו שטר, שאינו נאמן ומוציאין מידו, שיש לנו לחוש לתקנתן של יתומים והיתומים מכירין ונוטלין את שלהם, שאף יהיה זה על שמו חי ונפל מחלוקת ביניהם שזה טוען פקדון הוא אצלך וזה טוען שזכה בו, אף בזה יש לנו להוציא מידו ולהחזירו לו כשהוא על שמו. והראיה בזה מה שאמר במסכת יבמות בפרק האשה שלום [קט"ו ע"ב] הנהו שטרי דנפקי בנהרדעא וכתוב בהו הכי נאני בר חבו וחבו בר נאני מגבי בהו רבה בר אבוה זוזי, והא נאני בר חבו וחבו בר נאני בנהרדעא שכיחי טובא, ומפרקינן למאי ניחוש לה לנפילה מיזהר זהירי בה, אם לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקדי גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה. ש"מ דלדילן דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה צריך להביא ראיה ואין נאמן לומר שלי הוא. וסוגיית גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] בענין שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוכיח כן. ועוד ראיה מההיא דפרק זה בורר [סנהדרין ל"א ע"א] ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב הונא אמרה ידענא בהאי שטרא דפריעא הוא, הימינה רב נחמן, א"ל רבא כמאן כרבי מאיר דאמר אותיות נקנות במסירה ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי, א"ל לא שאני הכא דאי בעיא קלתא, שאינה נאמנת במגו שיכולה לומר לקוח הוא בידי או משלו היה אלא נאמנת לומר פרוע הוא מגו דאי בעיא קלתא. הא למדת שאין התופס בשטרות של חברו [שהן] כתובות על שמו של חברו נאמן לומר משלי הן או לקוחין הם בידי בשטר שהיה לי ואבד, ולא לומר אגב קרקע נתנם לי או הקנם לי או במתנת שכיב מרע שאין צריך כתיבה. ואלו ראיות גמורות לסמוך על דברי רי"ף שכתב בהלכותיו פרק הכותב [מ"ג ע"א בדפיו] דבמלוגא דשטרי ליכא למימר לקוחין הן בידי, דאי אמרה לקוחין הן בידי אמרינן ליה אחוי שטרך. והדבר ידוע שאין נאמן כמו כן לומר משלי ומממוני הן כשם שאינו נאמן לומר לקוחין הן בידי, וזה הנ"ל. וכן הסכימו רוב חכמי דורינו.
אבל הרב אבן מיגש כתב בפי' תניא אחד מן האחים שהיה שטר החוב יוצא מתחת ידו וכו' ואמרינן עלה איתמר אותיות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה על המסירה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה על המסירה. אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אחד מן האחין וכו'. ועל זה כתב הרב אבן מיגש דהא דאביי ורבא דאמרי תרוייהו אותיות נקנות במסירה ליתא. מיהו לענין צריך להביא ראיה או אין צריך קי"ל דהלכתא כרבא דאמר אין צריך להביא ראיה, כדקי"ל כל היכא דפליג אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם. ונפקא מינה מהכא דהיכא דטעין היוצא שט"ח מתחת ידו שניתן לו בכתיבה ומסירה ואבד ממנו השטר שכתב לו באותה מסירה, אי נמי היכא דטעין שנתנו לו אגב קרקע אם אחד מן האחין הוא שטוען בכך אע"פ שהשטר יוצא מתחת ידו צריך להביא ראיה בכך, משום דאחין שמטי אהדדי. אם נכרי הוא כיון שהשטר יוצא מתחת ידו אין צריך להביא ראיה בכך אלא הוא נאמן לו שבעל השטר נתנו לו בכתיבה ומסירה ואבד ממנו השטר שכתב לו באותה מסירה או שנתן לו אגב קרקע, ע"כ. והרמב"ם ז"ל [מלוה פט"ז ה"ז] כתב ראובן שהוציא שט"ח שיש ללוי על שמעון מנה וטען שלוי נתנו לו בכתיבה ומסירה ואבד השטר שהקנהו לו או שטען שהקנה לו אגב קרקע הרי הוא גובה אותו משמעון הואיל ויצא השטר מתחת ידו, ואם טען שמעון שפרע ללוי ואמר ישבע לי ואחר כך יגבה ראובן אם הודה לוי שפרע ישלם לוי לראובן, ואם טען לוי שלא מכר ולא נתן שטר זה נשבע היסת ונפטר, ע"כ. ומסתברא דדוקא בדלא כתיב ביה נאמנות אבל אם יש בו נאמנות מוציא ממנו בעל כרחו ואין הודאת המלוה מועלת כלום, לסברתם שפסקו שהאחר נאמן לומר שטר היה לי ואבד, דחיישינן לקנוניא. וזה שכתבנו הוא ראייתם של רבי יוסף הלוי ז"ל ותלמידו הרמב"ם ז"ל. והקשה עליו ה"ר מאיר משרקטניא מהא דאמרינן בסנהדרין [ל"א ע"א] גבי ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה דשטרא פריעא הוא הימנה רב נחמן, א"ל רבא כמאן כר' מאיר דאמר אותיות נקנות במסירה ומהימן מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי דהא קא מהימנא וקניא במסירה בלבד, אלמא דדוקא אליבא דר' מאיר דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה היא מהימנא כי אמרה פריעא הוא משום מגו [דאיכא] למימר לקוח הוא בידי, אבל אליבא דרבנן דקא בעו כתיבה ומסירה לא מהימנא, דהא ליכא הכא מגו, דלא מצי למימר לקוח הוא בידי אליבא דידהו, וא"כ דמצי למימר שטר היה לי וארכס ומהימנא ואפילו אליבא דרבנן מגו דלקוח הוא בידי, ואמאי קתני כמאן כר' מאיר, הילכך ודאי ק"ל. וההיא מוכחא דקא מייתו מההיא פלוגתא דאביי ורבא ליתא, דאליבא דרבי היא ולא ס"ל כוותיה, ע"כ כתבנו וכלשונו. וגם הראב"ד ז"ל כתב בענין מלוגא דשטרי דבפרק הכותב [פ"ה ע"א] מה שהקשו על הרי"ף ז"ל על מה שכתב דאי אמרה לקוח הוא בידי אמרינן אחוי שטרך, ודחה כל הקושיות מעליו, לבד אם טענת במתנת שכיב מרע שהודה להם שהיא נאמנת והוצרך לפרש דההיא מיירי בדאפקדוה גביה בסהדי. וזה טופס לשונו, א"א יש טוען על הרי"ף ז"ל להימנה משום מגו דיכלה למימר להד"מ או החזרתים לך אי נמי אגב קרקע הקנה אותם לי דבכי הא לא בעי כתיבה ומסירה ומשזכה בקרקע נקנה לו שטר בכל מקום שהוא, כדאיתא בפרק המוכר את הספינה [ב"ב ע"ז ע"ב] דאמרינן אגב שאני דלא בעי כתיבה. ועוד יש מי שטוען עליו בלא מגו תהא נאמנת לומר ממושכנת היא בידי, ומאי אולמי דלקוחות טפי מממושכנות, וכיון דתפיס נאמן בין במקח בין במשכון.
כל אלו הטענות ראיתי שטוענים ואת כולם ישא רוח, כי הטענה ראשונה דיכלה למימר להד"מ א"נ החזרתים לך אינה טענה, לפי שאם טענה מה יועילו לה השטרות שהן תחת ידה, לגבות בהן אינה יכולה והיאך נאמין אותה בטענה יותר ממה שלא יועיל לה מגו, וכלל זה בידנו בטענת מגו למה שיועיל המגו לה יועילו הטענות לה, ואם זה לא יועיל גם זה לא יועיל. כגון עובדא דסנהדרין [ל"א ע"א] דידעא ביה דפריעא הוא והמניה ר"נ מגו דאי בעיא קלתא, שהטענה והמגו שוין הן, כי זה לא יועיל לה לעצמה אף זה לא יועיל לה לעצמה, אלא שזה הפסד למלוה וזה הפסד למלוה. ואם יאמר הטוען שאם אמרה להד"מ גם הוא (לא) יועיל לעצמה שתלך ללויים ותעשה עמהם קנוניא לתת לה חצי ההלואה כדי שתחזיר להם השטרות, הא נמי לאו טענה היא, דמי יימר דשמעינן לה הלוים ודלמא כשרים נינהו ולא מקבלין קנוניא, וכיון שאין בידה לאו מגו הוא, ומאי דטעני ואמרי להימנה במגו דיכלה למימר אגב קרקע נתנם לי דלא צריכה כתיבה, הא נמי לאו טענה היא, משום דבעיא לאיתויי ראיה בהקנאת הקרקע שתקנה את השטרות עמו ואלו בעיא מקנה ההוא טפח של הקרקע שהקנה לו לא בעי לאחויי ולאתויי ראיה. והא מלתא מוכחא בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] בענין שני יוסף בן שמעון דאמרינן הא הם על אחרים מוציאין והתניא כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין על אחרים, ואמרינן באותיות נקנות במסירה קא מפלגי דמ"ד שאף הם על אחרים אין מוציאין (קאמר) [קסבר] אין אותיות נקנות במסירה. ואי איתא דיכלה למימר אגב קרקע אקני ליה ולא צריך [לאיתויי] ראיה אחריתי אמאי אין מוציאין על אחרים, אלא לאו ש"מ צריך לאיתויי ראיה או לאיתויי שטרא בסהדי. ודקא טעני עליה מאי שנא משכון ממקח ומאי אולמיה דהאי מהאי ובלא מגו תהא נאמנת לומר ממושכנת בידי, הא נמי לאו טענה היא כלל, דלא דמי משכון למקח, דכיון דהאי מודה ליה דגופיה דשטרא דידיה ובחזקתיה מוקמינן לה דכי אמר משכון הוא צריך ראיה, וכי איכא מגו דמהמנינן ליה ואי לא לא. תדע דהא בבקרא [כתובות פ"ד ע"ב] א"ל רב נחמן אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה לתורא א"ל לא [כו'] הואיל ויכול לומר לקוח הוא בידי, אלמא משכון דתורא איצטריך [למימר מגו דיכול לומר לקוח הוא בידי] הא לאו הכי [לא הוה] מהימן במשכון. הנה נדחו כל הטענות מעל הרב אלא שנשאר טענה אחת שיהא יכולה לומר במתנת שכ"מ נתנם לי ואין צריך עוד לשום דבר, והשטרות נקנות בכך לגופן לגבות מן הלווין, והשתא דקא טענה משכון אמאי לא הימנה משום האי מגו. וא"ת צריכה להביא ראיה על זה, ליתא, דהא קי"ל כרבא דאמר בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] אותיות נקנות במסירה רבא אמר אינו צריך להביא ראיה, וקי"ל כרבא, וכיון דהכי הוא אמאי לא הימנה ר"נ במשכון. אלא ודאי הא עובדא דמלוגא דשטרי בדאיכא עדי פקדון הוה דלא הוה יכלה למימר במתנה נתנם לי, דכיון דאיכא סהדי דבתורת פקדון באו לידה תו לא יכלה למימר מכרם או נתנם לי במתנה, ולהכי לא הימנה ר"נ אלא בסהדי דתפסינהו מחיים, ובדאיכא שטר חוב בידה הוה מעשה, דלא מחסרה בהמנותיה, אלא דלא הוו להו נכסי ליתמי למגבא מנייהו אלא מהאי מלוגא בלחוד וקא תפסה להו בתורת משכון כמו שפירש הרב ז"ל, ע"כ.
ואף זה שהורה הרב שנאמן התופס לומר במתנת שכ"מ נתת לי ואין צריך עוד ראיה, גם בזה כתב עליו הר"ר נתן בהר"ר מאיר ז"ל וזה טופס דבריו, ואע"פ שהאריך בכל הענין אכתוב הכל כלשונו. וגרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ"ב ע"ב] ואיתא בגט פשוט [שם קע"ג ע"א] אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמה, אמר רב עליו להביא ראיה. וקי"ל כרב. הילכך אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית וכן האשה וכן הבן בנכסי האב אם יש מטלטלין בידם וטוענין שלנו הן שנתנו לנו או אתה נתת לי, אפילו לא הוחזקו מעולם בנכסים נאמנים, דדוקא אונות ושטרות מפני שאין תפיסתם מחוורת, שהממון הוא ביד אחרים ואין תפיסת השטר מהנה להיות הממון שלהם אלא יהיה הממון של בעליהם והשטרות גרירי אחריהם, שהרי ודאי כדאמר רב עליו להביא ראיה ואי לא ודאי יחזיר השטרות בחזקת תפיסת הבית. וכן כתב הר"ר יצחק ז"ל בפרק הכותב [מ"ג ע"א בדפיו] ודוקא לענין מלוגא דשטרי דלא מהניא ליה תפיסה דאי אמרה לקוחות הם בידי אמרינן לה אחוי שטרך. ולקמן נוסיף באור בזה בעזרת האל. אבל אם יש בידם מטלטלים או שגבו החובות בכך נאמנים לומר שלנו הם. והכי איתא בירושלמי [כתובות פ"ו ה"א] מפני מה אמרו מציאת אשה לבעלה כדי שלא תהיה גונבת משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי הגע עצמך שמצאה בעדים זו מפני זו הגע עצמך שנתן לה במתנה קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה. פירוש, הגע עצמך שנתן לה במתנה שאם תאמר במתנה נתן לה נאמנת א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן הרי היא יכולה לגנוב ולטעון במתנה נתנו לי או נתת לי, ומשני קול יוצא למתנה. פירוש, ומתביישת לומר נתתו לי במתנה מפני שאינה יכולה לבררה מפני שהמתנה ידועה שאין אדם נותן בצינעא, ודוגמת דבר זה מאן דיזיף בצינעא יזיף ומאן דזבין בפרהסיא זבין, ולפיכך לא חששו חכמים לדבר זה, דאי לאו הכי שנתן לה לא קאמרה, מה שאין כן במציאה, ושתפנו בדין זה המוכר שטר חוב לחברו ומסר ולא כתב לא קני דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה. וכן כתב בעל המאור ורבינו חננאל ורבינו האי בספר המקח [שער י"ג] ורבי יצחק בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א], וכן כל המחברים זולתי רבינו שמואל ז"ל.
והיכא שמסר ולא כתב וטען מכור הוא אצלי ושטר היה לי ונאבד, כתב הרב יוסף הלוי וכן תלמידו הרמב"ם ז"ל דמהני ליה ולא אמרינן ליה אחוי שטרך. וראייתם מההיא דאמרינן בפרק גט פשוט [שם] דאע"ג דליתיה לההיא סוגיא נפקא מינה דקי"ל כרבא דאמר אינו צריך ראיה אי טעין ואמר שטר היה לי ואבד. ואיני צריך להשיב ראיה על דבריהם והם (סבורים) [שבורים] מאיליהם שנעשה פירוש אחר לדברי רבא, שרבא לא אמר אין צריך להביא ראיה אלא דהודיענו שנקנות במסירה לבד ואינו צריך כתב, ונבא אנחנו ונפרש אין צריך להביא ראיה שנאמן בדיבורו, ואין אלו אלא דברי נבואות. ובא ונסמוך על דברי רבינו שדחה כל אותה סוגיא שם וכתב בפרק הכותב [מ"ג ע"א בדפיו] דאי אמרה לקוחין הן בידי אמרינן לה אחוי שטרך, ואלו היה כדבריהם אמאי לא מהימנינן לה מגו דאי בעיא אמרה שטר היה לי ואבד. ואע"פ שתרצתי אני זאת הקושיא הדבר בעצמו אין לו פנים. ובעל המאור לקיים אותן סוגיות של שם כתב דשני אותיות של שם מפני ששמותיהם שוות שנאמרה אותה סוגיא על שני יוסף בן שמעון ולפיכך נשתנית דמהניא מסירה משא"כ באותיות בעלמא. ואין לנו אלא מה שכתבו כל הגאונים וכל המחברים. והלכך כל מי שטוען על חברו שטר שיש לי אצלך והלה טוען אתה מכרתו לי או במשכון הוה גבאי ואין ידוע בעדים שזה חייב לזה כלום והוחזקה תפיסת השטר בידו בב"ד, יחזירנו לבעליו ולא מהניא ליה תפיסה אפילו לענין הניית דמי הנייר, מפני טעם שכתבנו שאין תפיסת השטר מועילה לא לענין הממון ולא לענין השטר, שהשטר בתר ממון גריר. וראייתנו מההיא דאחין [ב"ב נ"ב ע"ב] דקאמר רב דעליו להביא ראיה ועליו להחזיר (לנייר השטר בתפיסת) [נייר השטר לתפיסת] הבית אם לא יביא ראיה. ועוד ראייתנו מההיא מלוגא דשטרי שהיתה תובעת חוב של בעלה, ואע"פ שהיה החוב ידוע לא מהניא לה תפיסה להמונה דמחיים תפסה בחובה, מפני שאין התפיסה מועלת בשטרות אם אין לה שטר כמו שתועיל במטלטלין, ובודאי רב נחמן צוה בזה להחזיר את השטרות ליתומים, דאפילו לענין דמי ניירא לא מהניא תפיסתה מאחר שאין לה שטר [זבינא] ידוע שמחיים תפס אע"פ שהיה חוב ידוע אין מועיל לה מאחר שאין לה שטר, כמו שכתבנו בשם רבינו דאמרינן לה אחוי שטרך. מיהו אם היתה תפיסתה מחיים מהני ליה לניירא אחר שהחוב ידוע, כדלקמן, ותפיסת מלוגא דשטרא בשביל חוב בעלה היה ולא בשביל כתובתה, כמו שראיתיה למקצת חכמי הדור. וכן פירש רבינו בשביל חוב היה ולא בשביל כתובה. וכן פירש ז"ל וזה לשונו, מחיים דאבוהון תפיסנא להו בחייו משום אביך, ואע"ג דבפקדון הוה גבה הוה [בעי] עכובינהו בחובייהו כי היכי דלעביד לה האיך דינא, דאי לא הוה תפסה הוה אמרינן לה השבעי וטלי ולא חשבינן לה כשולחת יד בפקדון, ע"כ. ובחוב ידוע משתבע להו לרבנן ולא מהניא תפיסתה והוו מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב. ומאן דפריש לה בכתובתה בעיני טועה הוא, כי איך תועיל התפיסה מחיים והיא עצמה אינה ניתנה ליתבע ולגבות מחיים. ואע"פ שמצאנו בזה בירושלמי כמו שאנו עתידים לפרש לקמן אין כאן מקומו. ואע"פ שהרי"ף ז"ל כתב תפיסת מזונות מחיים מהניא, בפרק אלמנה [עי' שם נ"ה ע"ב בדפיו], לא דמיא דמזונות חיילין הם מחיים.
ועוד נראה לי שאפילו [איכא] השטר בידו וליכא עדים ולא ראה שאינו נאמן בו אפילו לדמי ניירא או לצור על פי צלוחיתו, אלא יחזירנו לבעליו מאחר שהודה לו שהוא בידו. וא"ת ניהימניה דאי בעי לומר כדאמרינן בסנהדרין [ל"א ע"א] גבי ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא והימנה רב נחמן מגו דאי בעי קלתה ונאמנת כל זמן דלא נפיק קמי בי דינא, אי נמי לרבי דאמר אותיות נקנות במסירה נאמנת לומר פריעא הוא מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי, כדמוכח התם. הא ליתא, דלא אמרינן מגו דאי בעי קלתיה אלא היכא שטוענת שטרא פריעא הוא שבאת לבטל השטר, והמגו כמו כן בטל השטר, ואינן מכחישין זה את זה, ולפיכך המגו מחזיק הטענה, אבל היכא שטוען אחד לחברו אתה מכרתו לי שרוצה לגבות החוב בשטר זה איך נאמין אותו במגו דאי בעי קלתה שאינו ממין הטענה, וכל היכא שהמגו סותר טענתו לא אמרינן לההוא מגו. וא"ת היכא דלא הוחזק כפרן השטר בידו יועיל לו מגו לענין שטרא לצור על פי צלוחיתו [ו]שיוכל להשתמש בו, ותהוי כמטלטלין שמשתמשת בו בתוך ביתו ואפילו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר שנאמן היכא דליכא עדים ולא ראה. תשובת דבר זה כתבנו בפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ג ע"ב] בשם רבותינו גבי ההוא דאמרינן ואי אמר לפירות ירדתי נאמן וקשיא לן וניהימניה במגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי, ותירצנו שם כל היכא שטוען אדם לחברו טענה רבה ומגו מועיל לו למקצת טענתו לא אמרינן ביה מגו כי התם וכי הכא שהוא טוען שהממון שלו, ולא אתי מגו אלא לצור על פי צלוחיתו, בטל מגו ופרח משם. ויש מי שהקשה גבי מלוגא דשטרי ניהימנה במגו דאי בעיא אמרה במתנת שכ"מ נתנם לי בפרעון חובו. ונ"ל שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דאמו דאמרינן התם ודאי היכא דאיכא עדים ומאחר שתפיסת השטר לא [מהניא] בלא שטר הויא תפיסת שטר כתפיסת קרקע דלא מהניא אלא בעדים. וראיתי לראב"ד ז"ל דקא מוקי לה להאי דמלוגא דשטרי בדאיכא עדי פקדון. ותמהתי עליו דאפילו לדבריו למה לי עדי פקדון, שהרי השטרות אלו מוחזקות היו לבעליהן, דדומיא דבקרא דיתמי ועיזי דאכלי חושלא בנהרדעא [ב"ב ל"ו ע"א] שויינהו רבינו האיי דליכא סהדי כשתפסן אבל ידועין היו ברשותן, וכי אמר דאי אית ליה עדים דמחיים תפיס מהניא ליה תפיסה ה"מ בחוב ידוע בעדים, דהא התם קתני משום דמטלטלי לא משתעבדי לב"ח, מכלל דדבר ברור היה חובו, ולא בא רב נחמן אלא מטעם מטלטלין, אבל אלו היה ברור דמחיים תפסה אחר שהוא ידוע שהוא חייב לה מהניא תפיסתה דילה, וכן בדורות אחרונים דמטלטלי משתעבדי אפילו תפס לאחר מיתה אע"פ שאין בידו שטר ראיה שמשכן לו או מכר לו חוב זה והלה טוען עליו שהפקידהו בידו, כיון שאותו חוב היה ידוע בעדים אע"פ שזה היה יכול לטעון מהניא ליה תפיסתה. והני מילי למיהוי משכנתא גביה, כמו שכתב הרב יצחק ז"ל, ולא מיקרו מטלטלין דיתמי דלא תהוי משכנתא גביה, אבל יתומים מצו לסלוקה בארעא, כי לעולם תפיסת שטר אינו כתפיסת מטלטלין, דאלו מחיים תפסה מטלטלין לא מצו לסלוקה, כמו שאנו עתידין לפרש. מיהו אם באו המעות לידה מאותן שטרות וטוענת שמחיים באו לידה ותפסם מהניא האי תפיסה, ואפילו לענין כתובה לדינא דתלמודא שאין כתובה נגבית ממטלטלין. וכן משמע בפרק האשה שנתאלמנה [כתובות ט"ז ע"ב] זימנין דתפסה בעדים. וטעמא דמילתא משום דרוב נשים בתולות נשואות ונהי דלא מפקינן ממונא כדשמואל בריש פרק שור שנגח את הפרה, אבל אי תפס לא מפקינן מיניה, וכן בכל מקום דאיכא [ספיקא] כגון הני דריש פרק בית כור דאי תפס לא מפקינן מיניה, ובשעת תפיסת אלמנה למזונות שטרי חובות דיתמי לא מהניא לה תפיסתה למיגבא מינהו, דודאי יתומים מסלקי אותה בקרקע. מיהו הוו משכון גבה, כדאיתה בירושלמי ההיא ארמלתא דתפסה שטרות דאיניש דצייר פומהון דסהדיא דלא יסהדון. פירוש, שאין תפיסה מועלת לה לגבות, ע"כ.
<h2>דף פה.</h2>
ויש לברר היכא דמפיק שטר מתותי ידיה ואינו מוציא שטר כתיבה ומסירה אלא שטוען מממוני עשה פלוני הלואה זו ושלוחי היה והאחר מכחיש ואומר לו פקדון הוא בידך, או שטען זה שמוציאה שטר מכירה היה לי מפלוני זה המלוה שהיה על שמו ונאבד ממני כי על דרך כתיבה ומסירה זכיתי בו או מכרו לי באגב קרקע שאין צריך כתיבה עליו, וזה טוען עליו ששקר הוא טוען, שבפקדון הוא בידו. בזה אין ספק שאם זה שמוציא שט"ח זה מתחת ידו הוא אחד מן האחין או אחד מן השותפין בדבר הידוע בשתוף וטען לאחיו או לשותפו כי שטר זה היוצא על שם אביו או על שם שותפו שלי הוא כולו ואין לכם חלק בו כי אתם שהם שותפין שלי נתתם לי אותו באגב או אבי שהיה מורישני נתנו לי כשהיה שכיב מרע, בזה ודאי פשוט הוא דינו שאם אינו מוציא ראיה בעדים שזכה בו באחד מן הקניות הידועים להקנאת שטר, שיהיה לאמצע וחולקין אותו בשוה ואין נאמן בכך. וכדתניא בגט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] אחד מן האחים ששטר חוב יוצא מתחת ידו [עליו להביא ראיה]. ולא דמי לדין של חזקת הבתים [ב"ב נ"ב ע"ב] דקתני אחד מן האחין שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו, דהתם מיירי שיוצאין על שמו הכא על שם אביו, וכמו שפירש הראב"ד ז"ל שהיה השטר חוב יוצא בשם אביו וזה טוען שאביו נתנו לו עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו, ומאי ראיה בשטר, אבל בעדים שראו שמסרו לו אביו לא סגי, דאותיות [אין] נקנות במסירה בלבד. והוא דהוי בריא, אבל אי הוי שכיב מרע אפילו בעדים סגי. ואע"ג דאמרינן הכא דכ"ע אותיות נקנות במסירה, לא סמכינן אהא. והכין פסקו רבנן קשישי וכן כתב הרב בהלכותיו. אבל אחר שאינו חולק עם אחיו בזה יש לשאול מי אמרינן שאני אחין דשמטי אהדדי אבל אחר שטען שקנאו בכתיבה ומסירה או באחד מן הקניינים אחרים, כיון שהוא בידו נאמן בטענתו, או דילמא לא שנא. וזה ודאי לכאורה היה נ"ל דלא מיבעיא אם השטר שמוציא זה על שם חברו וטען שהוא שלו באחד מן הדרכים שכתבנו או בטענת שהיה שלוחו או כתב ומסר לי ונאבד ממני ומת זה שהוא על שמו והיתומים תבעוהו על אותו שטר, שאינו נאמן ומוציאין מידו, שיש לנו לחוש לתקנתן של יתומים והיתומים מכירין ונוטלין את שלהם, שאף יהיה זה על שמו חי ונפל מחלוקת ביניהם שזה טוען פקדון הוא אצלך וזה טוען שזכה בו, אף בזה יש לנו להוציא מידו ולהחזירו לו כשהוא על שמו. והראיה בזה מה שאמר במסכת יבמות בפרק האשה שלום [קט"ו ע"ב] הנהו שטרי דנפקי בנהרדעא וכתוב בהו הכי נאני בר חבו וחבו בר נאני מגבי בהו רבה בר אבוה זוזי, והא נאני בר חבו וחבו בר נאני בנהרדעא שכיחי טובא, ומפרקינן למאי ניחוש לה לנפילה מיזהר זהירי בה, אם לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקדי גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה. ש"מ דלדילן דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה צריך להביא ראיה ואין נאמן לומר שלי הוא. וסוגיית גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] בענין שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוכיח כן. ועוד ראיה מההיא דפרק זה בורר [סנהדרין ל"א ע"א] ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב הונא אמרה ידענא בהאי שטרא דפריעא הוא, הימינה רב נחמן, א"ל רבא כמאן כרבי מאיר דאמר אותיות נקנות במסירה ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי, א"ל לא שאני הכא דאי בעיא קלתא, שאינה נאמנת במגו שיכולה לומר לקוח הוא בידי או משלו היה אלא נאמנת לומר פרוע הוא מגו דאי בעיא קלתא. הא למדת שאין התופס בשטרות של חברו [שהן] כתובות על שמו של חברו נאמן לומר משלי הן או לקוחין הם בידי בשטר שהיה לי ואבד, ולא לומר אגב קרקע נתנם לי או הקנם לי או במתנת שכיב מרע שאין צריך כתיבה. ואלו ראיות גמורות לסמוך על דברי רי"ף שכתב בהלכותיו פרק הכותב [מ"ג ע"א בדפיו] דבמלוגא דשטרי ליכא למימר לקוחין הן בידי, דאי אמרה לקוחין הן בידי אמרינן ליה אחוי שטרך. והדבר ידוע שאין נאמן כמו כן לומר משלי ומממוני הן כשם שאינו נאמן לומר לקוחין הן בידי, וזה הנ"ל. וכן הסכימו רוב חכמי דורינו.
אבל הרב אבן מיגש כתב בפי' תניא אחד מן האחים שהיה שטר החוב יוצא מתחת ידו וכו' ואמרינן עלה איתמר אותיות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה על המסירה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה על המסירה. אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אחד מן האחין וכו'. ועל זה כתב הרב אבן מיגש דהא דאביי ורבא דאמרי תרוייהו אותיות נקנות במסירה ליתא. מיהו לענין צריך להביא ראיה או אין צריך קי"ל דהלכתא כרבא דאמר אין צריך להביא ראיה, כדקי"ל כל היכא דפליג אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם. ונפקא מינה מהכא דהיכא דטעין היוצא שט"ח מתחת ידו שניתן לו בכתיבה ומסירה ואבד ממנו השטר שכתב לו באותה מסירה, אי נמי היכא דטעין שנתנו לו אגב קרקע אם אחד מן האחין הוא שטוען בכך אע"פ שהשטר יוצא מתחת ידו צריך להביא ראיה בכך, משום דאחין שמטי אהדדי. אם נכרי הוא כיון שהשטר יוצא מתחת ידו אין צריך להביא ראיה בכך אלא הוא נאמן לו שבעל השטר נתנו לו בכתיבה ומסירה ואבד ממנו השטר שכתב לו באותה מסירה או שנתן לו אגב קרקע, ע"כ. והרמב"ם ז"ל [מלוה פט"ז ה"ז] כתב ראובן שהוציא שט"ח שיש ללוי על שמעון מנה וטען שלוי נתנו לו בכתיבה ומסירה ואבד השטר שהקנהו לו או שטען שהקנה לו אגב קרקע הרי הוא גובה אותו משמעון הואיל ויצא השטר מתחת ידו, ואם טען שמעון שפרע ללוי ואמר ישבע לי ואחר כך יגבה ראובן אם הודה לוי שפרע ישלם לוי לראובן, ואם טען לוי שלא מכר ולא נתן שטר זה נשבע היסת ונפטר, ע"כ. ומסתברא דדוקא בדלא כתיב ביה נאמנות אבל אם יש בו נאמנות מוציא ממנו בעל כרחו ואין הודאת המלוה מועלת כלום, לסברתם שפסקו שהאחר נאמן לומר שטר היה לי ואבד, דחיישינן לקנוניא. וזה שכתבנו הוא ראייתם של רבי יוסף הלוי ז"ל ותלמידו הרמב"ם ז"ל. והקשה עליו ה"ר מאיר משרקטניא מהא דאמרינן בסנהדרין [ל"א ע"א] גבי ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה דשטרא פריעא הוא הימנה רב נחמן, א"ל רבא כמאן כר' מאיר דאמר אותיות נקנות במסירה ומהימן מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי דהא קא מהימנא וקניא במסירה בלבד, אלמא דדוקא אליבא דר' מאיר דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה היא מהימנא כי אמרה פריעא הוא משום מגו [דאיכא] למימר לקוח הוא בידי, אבל אליבא דרבנן דקא בעו כתיבה ומסירה לא מהימנא, דהא ליכא הכא מגו, דלא מצי למימר לקוח הוא בידי אליבא דידהו, וא"כ דמצי למימר שטר היה לי וארכס ומהימנא ואפילו אליבא דרבנן מגו דלקוח הוא בידי, ואמאי קתני כמאן כר' מאיר, הילכך ודאי ק"ל. וההיא מוכחא דקא מייתו מההיא פלוגתא דאביי ורבא ליתא, דאליבא דרבי היא ולא ס"ל כוותיה, ע"כ כתבנו וכלשונו. וגם הראב"ד ז"ל כתב בענין מלוגא דשטרי דבפרק הכותב [פ"ה ע"א] מה שהקשו על הרי"ף ז"ל על מה שכתב דאי אמרה לקוח הוא בידי אמרינן אחוי שטרך, ודחה כל הקושיות מעליו, לבד אם טענת במתנת שכיב מרע שהודה להם שהיא נאמנת והוצרך לפרש דההיא מיירי בדאפקדוה גביה בסהדי. וזה טופס לשונו, א"א יש טוען על הרי"ף ז"ל להימנה משום מגו דיכלה למימר להד"מ או החזרתים לך אי נמי אגב קרקע הקנה אותם לי דבכי הא לא בעי כתיבה ומסירה ומשזכה בקרקע נקנה לו שטר בכל מקום שהוא, כדאיתא בפרק המוכר את הספינה [ב"ב ע"ז ע"ב] דאמרינן אגב שאני דלא בעי כתיבה. ועוד יש מי שטוען עליו בלא מגו תהא נאמנת לומר ממושכנת היא בידי, ומאי אולמי דלקוחות טפי מממושכנות, וכיון דתפיס נאמן בין במקח בין במשכון.
כל אלו הטענות ראיתי שטוענים ואת כולם ישא רוח, כי הטענה ראשונה דיכלה למימר להד"מ א"נ החזרתים לך אינה טענה, לפי שאם טענה מה יועילו לה השטרות שהן תחת ידה, לגבות בהן אינה יכולה והיאך נאמין אותה בטענה יותר ממה שלא יועיל לה מגו, וכלל זה בידנו בטענת מגו למה שיועיל המגו לה יועילו הטענות לה, ואם זה לא יועיל גם זה לא יועיל. כגון עובדא דסנהדרין [ל"א ע"א] דידעא ביה דפריעא הוא והמניה ר"נ מגו דאי בעיא קלתא, שהטענה והמגו שוין הן, כי זה לא יועיל לה לעצמה אף זה לא יועיל לה לעצמה, אלא שזה הפסד למלוה וזה הפסד למלוה. ואם יאמר הטוען שאם אמרה להד"מ גם הוא (לא) יועיל לעצמה שתלך ללויים ותעשה עמהם קנוניא לתת לה חצי ההלואה כדי שתחזיר להם השטרות, הא נמי לאו טענה היא, דמי יימר דשמעינן לה הלוים ודלמא כשרים נינהו ולא מקבלין קנוניא, וכיון שאין בידה לאו מגו הוא, ומאי דטעני ואמרי להימנה במגו דיכלה למימר אגב קרקע נתנם לי דלא צריכה כתיבה, הא נמי לאו טענה היא, משום דבעיא לאיתויי ראיה בהקנאת הקרקע שתקנה את השטרות עמו ואלו בעיא מקנה ההוא טפח של הקרקע שהקנה לו לא בעי לאחויי ולאתויי ראיה. והא מלתא מוכחא בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] בענין שני יוסף בן שמעון דאמרינן הא הם על אחרים מוציאין והתניא כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין על אחרים, ואמרינן באותיות נקנות במסירה קא מפלגי דמ"ד שאף הם על אחרים אין מוציאין (קאמר) [קסבר] אין אותיות נקנות במסירה. ואי איתא דיכלה למימר אגב קרקע אקני ליה ולא צריך [לאיתויי] ראיה אחריתי אמאי אין מוציאין על אחרים, אלא לאו ש"מ צריך לאיתויי ראיה או לאיתויי שטרא בסהדי. ודקא טעני עליה מאי שנא משכון ממקח ומאי אולמיה דהאי מהאי ובלא מגו תהא נאמנת לומר ממושכנת בידי, הא נמי לאו טענה היא כלל, דלא דמי משכון למקח, דכיון דהאי מודה ליה דגופיה דשטרא דידיה ובחזקתיה מוקמינן לה דכי אמר משכון הוא צריך ראיה, וכי איכא מגו דמהמנינן ליה ואי לא לא. תדע דהא בבקרא [כתובות פ"ד ע"ב] א"ל רב נחמן אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה לתורא א"ל לא [כו'] הואיל ויכול לומר לקוח הוא בידי, אלמא משכון דתורא איצטריך [למימר מגו דיכול לומר לקוח הוא בידי] הא לאו הכי [לא הוה] מהימן במשכון. הנה נדחו כל הטענות מעל הרב אלא שנשאר טענה אחת שיהא יכולה לומר במתנת שכ"מ נתנם לי ואין צריך עוד לשום דבר, והשטרות נקנות בכך לגופן לגבות מן הלווין, והשתא דקא טענה משכון אמאי לא הימנה משום האי מגו. וא"ת צריכה להביא ראיה על זה, ליתא, דהא קי"ל כרבא דאמר בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] אותיות נקנות במסירה רבא אמר אינו צריך להביא ראיה, וקי"ל כרבא, וכיון דהכי הוא אמאי לא הימנה ר"נ במשכון. אלא ודאי הא עובדא דמלוגא דשטרי בדאיכא עדי פקדון הוה דלא הוה יכלה למימר במתנה נתנם לי, דכיון דאיכא סהדי דבתורת פקדון באו לידה תו לא יכלה למימר מכרם או נתנם לי במתנה, ולהכי לא הימנה ר"נ אלא בסהדי דתפסינהו מחיים, ובדאיכא שטר חוב בידה הוה מעשה, דלא מחסרה בהמנותיה, אלא דלא הוו להו נכסי ליתמי למגבא מנייהו אלא מהאי מלוגא בלחוד וקא תפסה להו בתורת משכון כמו שפירש הרב ז"ל, ע"כ.
ואף זה שהורה הרב שנאמן התופס לומר במתנת שכ"מ נתת לי ואין צריך עוד ראיה, גם בזה כתב עליו הר"ר נתן בהר"ר מאיר ז"ל וזה טופס דבריו, ואע"פ שהאריך בכל הענין אכתוב הכל כלשונו. וגרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ"ב ע"ב] ואיתא בגט פשוט [שם קע"ג ע"א] אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמה, אמר רב עליו להביא ראיה. וקי"ל כרב. הילכך אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית וכן האשה וכן הבן בנכסי האב אם יש מטלטלין בידם וטוענין שלנו הן שנתנו לנו או אתה נתת לי, אפילו לא הוחזקו מעולם בנכסים נאמנים, דדוקא אונות ושטרות מפני שאין תפיסתם מחוורת, שהממון הוא ביד אחרים ואין תפיסת השטר מהנה להיות הממון שלהם אלא יהיה הממון של בעליהם והשטרות גרירי אחריהם, שהרי ודאי כדאמר רב עליו להביא ראיה ואי לא ודאי יחזיר השטרות בחזקת תפיסת הבית. וכן כתב הר"ר יצחק ז"ל בפרק הכותב [מ"ג ע"א בדפיו] ודוקא לענין מלוגא דשטרי דלא מהניא ליה תפיסה דאי אמרה לקוחות הם בידי אמרינן לה אחוי שטרך. ולקמן נוסיף באור בזה בעזרת האל. אבל אם יש בידם מטלטלים או שגבו החובות בכך נאמנים לומר שלנו הם. והכי איתא בירושלמי [כתובות פ"ו ה"א] מפני מה אמרו מציאת אשה לבעלה כדי שלא תהיה גונבת משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי הגע עצמך שמצאה בעדים זו מפני זו הגע עצמך שנתן לה במתנה קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה. פירוש, הגע עצמך שנתן לה במתנה שאם תאמר במתנה נתן לה נאמנת א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן הרי היא יכולה לגנוב ולטעון במתנה נתנו לי או נתת לי, ומשני קול יוצא למתנה. פירוש, ומתביישת לומר נתתו לי במתנה מפני שאינה יכולה לבררה מפני שהמתנה ידועה שאין אדם נותן בצינעא, ודוגמת דבר זה מאן דיזיף בצינעא יזיף ומאן דזבין בפרהסיא זבין, ולפיכך לא חששו חכמים לדבר זה, דאי לאו הכי שנתן לה לא קאמרה, מה שאין כן במציאה, ושתפנו בדין זה המוכר שטר חוב לחברו ומסר ולא כתב לא קני דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה. וכן כתב בעל המאור ורבינו חננאל ורבינו האי בספר המקח [שער י"ג] ורבי יצחק בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א], וכן כל המחברים זולתי רבינו שמואל ז"ל.
והיכא שמסר ולא כתב וטען מכור הוא אצלי ושטר היה לי ונאבד, כתב הרב יוסף הלוי וכן תלמידו הרמב"ם ז"ל דמהני ליה ולא אמרינן ליה אחוי שטרך. וראייתם מההיא דאמרינן בפרק גט פשוט [שם] דאע"ג דליתיה לההיא סוגיא נפקא מינה דקי"ל כרבא דאמר אינו צריך ראיה אי טעין ואמר שטר היה לי ואבד. ואיני צריך להשיב ראיה על דבריהם והם (סבורים) [שבורים] מאיליהם שנעשה פירוש אחר לדברי רבא, שרבא לא אמר אין צריך להביא ראיה אלא דהודיענו שנקנות במסירה לבד ואינו צריך כתב, ונבא אנחנו ונפרש אין צריך להביא ראיה שנאמן בדיבורו, ואין אלו אלא דברי נבואות. ובא ונסמוך על דברי רבינו שדחה כל אותה סוגיא שם וכתב בפרק הכותב [מ"ג ע"א בדפיו] דאי אמרה לקוחין הן בידי אמרינן לה אחוי שטרך, ואלו היה כדבריהם אמאי לא מהימנינן לה מגו דאי בעיא אמרה שטר היה לי ואבד. ואע"פ שתרצתי אני זאת הקושיא הדבר בעצמו אין לו פנים. ובעל המאור לקיים אותן סוגיות של שם כתב דשני אותיות של שם מפני ששמותיהם שוות שנאמרה אותה סוגיא על שני יוסף בן שמעון ולפיכך נשתנית דמהניא מסירה משא"כ באותיות בעלמא. ואין לנו אלא מה שכתבו כל הגאונים וכל המחברים. והלכך כל מי שטוען על חברו שטר שיש לי אצלך והלה טוען אתה מכרתו לי או במשכון הוה גבאי ואין ידוע בעדים שזה חייב לזה כלום והוחזקה תפיסת השטר בידו בב"ד, יחזירנו לבעליו ולא מהניא ליה תפיסה אפילו לענין הניית דמי הנייר, מפני טעם שכתבנו שאין תפיסת השטר מועילה לא לענין הממון ולא לענין השטר, שהשטר בתר ממון גריר. וראייתנו מההיא דאחין [ב"ב נ"ב ע"ב] דקאמר רב דעליו להביא ראיה ועליו להחזיר (לנייר השטר בתפיסת) [נייר השטר לתפיסת] הבית אם לא יביא ראיה. ועוד ראייתנו מההיא מלוגא דשטרי שהיתה תובעת חוב של בעלה, ואע"פ שהיה החוב ידוע לא מהניא לה תפיסה להמונה דמחיים תפסה בחובה, מפני שאין התפיסה מועלת בשטרות אם אין לה שטר כמו שתועיל במטלטלין, ובודאי רב נחמן צוה בזה להחזיר את השטרות ליתומים, דאפילו לענין דמי ניירא לא מהניא תפיסתה מאחר שאין לה שטר [זבינא] ידוע שמחיים תפס אע"פ שהיה חוב ידוע אין מועיל לה מאחר שאין לה שטר, כמו שכתבנו בשם רבינו דאמרינן לה אחוי שטרך. מיהו אם היתה תפיסתה מחיים מהני ליה לניירא אחר שהחוב ידוע, כדלקמן, ותפיסת מלוגא דשטרא בשביל חוב בעלה היה ולא בשביל כתובתה, כמו שראיתיה למקצת חכמי הדור. וכן פירש רבינו בשביל חוב היה ולא בשביל כתובה. וכן פירש ז"ל וזה לשונו, מחיים דאבוהון תפיסנא להו בחייו משום אביך, ואע"ג דבפקדון הוה גבה הוה [בעי] עכובינהו בחובייהו כי היכי דלעביד לה האיך דינא, דאי לא הוה תפסה הוה אמרינן לה השבעי וטלי ולא חשבינן לה כשולחת יד בפקדון, ע"כ. ובחוב ידוע משתבע להו לרבנן ולא מהניא תפיסתה והוו מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב. ומאן דפריש לה בכתובתה בעיני טועה הוא, כי איך תועיל התפיסה מחיים והיא עצמה אינה ניתנה ליתבע ולגבות מחיים. ואע"פ שמצאנו בזה בירושלמי כמו שאנו עתידים לפרש לקמן אין כאן מקומו. ואע"פ שהרי"ף ז"ל כתב תפיסת מזונות מחיים מהניא, בפרק אלמנה [עי' שם נ"ה ע"ב בדפיו], לא דמיא דמזונות חיילין הם מחיים.
ועוד נראה לי שאפילו [איכא] השטר בידו וליכא עדים ולא ראה שאינו נאמן בו אפילו לדמי ניירא או לצור על פי צלוחיתו, אלא יחזירנו לבעליו מאחר שהודה לו שהוא בידו. וא"ת ניהימניה דאי בעי לומר כדאמרינן בסנהדרין [ל"א ע"א] גבי ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא והימנה רב נחמן מגו דאי בעי קלתה ונאמנת כל זמן דלא נפיק קמי בי דינא, אי נמי לרבי דאמר אותיות נקנות במסירה נאמנת לומר פריעא הוא מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי, כדמוכח התם. הא ליתא, דלא אמרינן מגו דאי בעי קלתיה אלא היכא שטוענת שטרא פריעא הוא שבאת לבטל השטר, והמגו כמו כן בטל השטר, ואינן מכחישין זה את זה, ולפיכך המגו מחזיק הטענה, אבל היכא שטוען אחד לחברו אתה מכרתו לי שרוצה לגבות החוב בשטר זה איך נאמין אותו במגו דאי בעי קלתה שאינו ממין הטענה, וכל היכא שהמגו סותר טענתו לא אמרינן לההוא מגו. וא"ת היכא דלא הוחזק כפרן השטר בידו יועיל לו מגו לענין שטרא לצור על פי צלוחיתו [ו]שיוכל להשתמש בו, ותהוי כמטלטלין שמשתמשת בו בתוך ביתו ואפילו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר שנאמן היכא דליכא עדים ולא ראה. תשובת דבר זה כתבנו בפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ג ע"ב] בשם רבותינו גבי ההוא דאמרינן ואי אמר לפירות ירדתי נאמן וקשיא לן וניהימניה במגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי, ותירצנו שם כל היכא שטוען אדם לחברו טענה רבה ומגו מועיל לו למקצת טענתו לא אמרינן ביה מגו כי התם וכי הכא שהוא טוען שהממון שלו, ולא אתי מגו אלא לצור על פי צלוחיתו, בטל מגו ופרח משם. ויש מי שהקשה גבי מלוגא דשטרי ניהימנה במגו דאי בעיא אמרה במתנת שכ"מ נתנם לי בפרעון חובו. ונ"ל שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דאמו דאמרינן התם ודאי היכא דאיכא עדים ומאחר שתפיסת השטר לא [מהניא] בלא שטר הויא תפיסת שטר כתפיסת קרקע דלא מהניא אלא בעדים. וראיתי לראב"ד ז"ל דקא מוקי לה להאי דמלוגא דשטרי בדאיכא עדי פקדון. ותמהתי עליו דאפילו לדבריו למה לי עדי פקדון, שהרי השטרות אלו מוחזקות היו לבעליהן, דדומיא דבקרא דיתמי ועיזי דאכלי חושלא בנהרדעא [ב"ב ל"ו ע"א] שויינהו רבינו האיי דליכא סהדי כשתפסן אבל ידועין היו ברשותן, וכי אמר דאי אית ליה עדים דמחיים תפיס מהניא ליה תפיסה ה"מ בחוב ידוע בעדים, דהא התם קתני משום דמטלטלי לא משתעבדי לב"ח, מכלל דדבר ברור היה חובו, ולא בא רב נחמן אלא מטעם מטלטלין, אבל אלו היה ברור דמחיים תפסה אחר שהוא ידוע שהוא חייב לה מהניא תפיסתה דילה, וכן בדורות אחרונים דמטלטלי משתעבדי אפילו תפס לאחר מיתה אע"פ שאין בידו שטר ראיה שמשכן לו או מכר לו חוב זה והלה טוען עליו שהפקידהו בידו, כיון שאותו חוב היה ידוע בעדים אע"פ שזה היה יכול לטעון מהניא ליה תפיסתה. והני מילי למיהוי משכנתא גביה, כמו שכתב הרב יצחק ז"ל, ולא מיקרו מטלטלין דיתמי דלא תהוי משכנתא גביה, אבל יתומים מצו לסלוקה בארעא, כי לעולם תפיסת שטר אינו כתפיסת מטלטלין, דאלו מחיים תפסה מטלטלין לא מצו לסלוקה, כמו שאנו עתידין לפרש. מיהו אם באו המעות לידה מאותן שטרות וטוענת שמחיים באו לידה ותפסם מהניא האי תפיסה, ואפילו לענין כתובה לדינא דתלמודא שאין כתובה נגבית ממטלטלין. וכן משמע בפרק האשה שנתאלמנה [כתובות ט"ז ע"ב] זימנין דתפסה בעדים. וטעמא דמילתא משום דרוב נשים בתולות נשואות ונהי דלא מפקינן ממונא כדשמואל בריש פרק שור שנגח את הפרה, אבל אי תפס לא מפקינן מיניה, וכן בכל מקום דאיכא [ספיקא] כגון הני דריש פרק בית כור דאי תפס לא מפקינן מיניה, ובשעת תפיסת אלמנה למזונות שטרי חובות דיתמי לא מהניא לה תפיסתה למיגבא מינהו, דודאי יתומים מסלקי אותה בקרקע. מיהו הוו משכון גבה, כדאיתה בירושלמי ההיא ארמלתא דתפסה שטרות דאיניש דצייר פומהון דסהדיא דלא יסהדון. פירוש, שאין תפיסה מועלת לה לגבות, ע"כ.
